שיחות

בתקופה האחרונה שואלים בכל קהילה: איך אפשר לחגוג ולשמוח בפורים השנה למרות המצב הקשה? השאלה הזו נובעת מהנחת יסוד שפורים זה יום היתולי, של הלצות וצחוק. בשיעור נעסוק בשאלה: מדוע חוגגים את פורים? ומה מטרתו?

הגמרא בבבא בתרא מביאה סדרה של סיפורים על רבה בר בר חנה שנראים דמיוניים ומוזרים, כאלו שלא ניתן להבינם בדרך הפשט. בשיעור נעסוק באחד הסיפורים הללו ונבארו על פי דברי הנתיבות. בנוסף נעסוק בשאלת השם משמואל על ימי הבית השני - איך ניתן היה לבנות את בית המקדש השני ללא מלך?. שני הדברים הללו מקבלים משנה תוקף לדורנו - נלמד מרבה בר בר חנה על הצורך להמנע מביטחון מופרז, ונעסוק בדברי השם משמואל המלמדים על דבר שמהווה תנאי לבנין ושלב הכרחי בדרך לבניין בית המקדש - אחדות ישראל.

את הצורך של הצבא בעוד חיילים כולנו רואים. כבר אי אפשר להתכחש למציאות ולטעון שצבא קטן וחכם יכול להחליף את צבא העם רחב השורות. ובכל זאת - לאחינו לומדי התורה בישיבות החרדיות יש טיעונים והצדקות לכך שהם ממשיכים ולומדים תורה בעוז במקום להתגייס. מה ניתן להשיב לטענותיהם? במה מדבריהם הם דווקא צודקים? ואיך אנחנו יכולים להצדיק את השירות המקוצר שלנו, בני ישיבות ההסדר ביחס לאחינו המשרתים שירות מלא?

קיימת מחלוקת בוערת כיום על גיוס בני הישיבות, האם מלחמה מחייבת נטישה של ספסלי בית המדרש? נתייחס לפולמוס על התייחסותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שחי עוד לפני קום המדינה לסוגייה, ולעמדת הרב צבי יהודה בעניינה. ומה קרה כאשר תלו פשקוויל בשם הרב קוק על התנגדות לגיוס תלמידי הישיבות?

בימים האלה אנו עוסקים הרבה בביטחון הצבאי - המונע פגיעה פיזית בעם, אך יש למושג משמעות נוספת - ביטחון בעבודת ה' - מידת הביטחון. האם יש קשר בין שני סוגי הביטחון הללו? נעסוק ביחס בין ביטחון והשתדלות, ונסיים בהתייחסות ל"קונספציה" ולצורה בה ראוי שהאדם הבוטח והמאמין יגיב למאורעות שארעו בשמחת תורה.

לאור שחרור שני החטופים במהלך הלחימה, הרב מדבר על היכולת להודות גם על הישועה שבתוך הצרה. אדם יכול ונדרש ללכת בדרכי ה' ולסגל את היכולת להכיל מצב של זעקה ומצב של הודאה גם יחד כמו שהמדרש מתאר שהקב"ה "בוכה על גאוותם של ישראל שנטלה" באחד מחדרי לבו ושני "עוז וחדווה במקומו". בנוסף, הישועה שבתוך הצרה מסמנת שהקב"ה זוכר אותנו ומהווה "אות לטובה" עבורנו, ועל זה אנו מודים: "שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו".

מידי פעם נוצר מתח במדינה, ופעמים רבות מקור התסיסה הוא המתח בין הכלל לפרט. האם הכלל הוא הרבה פרטים, או שהכלל הוא יחידה בפני עצמה והפרט יונק מהכלל? האם הפרט כפוף לאומה, או שהאומה קיומה וזהותה כפופים לפרט? בשיעור נבחן את נקודת המבט הייחודית של הראי"ה ביחס לכלל ישראל ונקשר את סוגיית הפרט והכלל לסוגיות אקטואליות: סיכון של הפרט למען כלל ישראל וסיכון עתיד המדינה למען הצלת בני ערובה.

תלמידי ישיבת תיכונית חיספין התארחו בישיבה והתכנסו למפגש שבו הרב אלישע אבינר ענה על שאלות שהם שלחו לו בעניינים שונים.

אחת הפרשיות המפתיעות והמורכבות שקשורות לפרשיות המלחמה היא פרשיית אשת יפת-תואר. היתר, או אולי אפילו מצווה. כבר ראינו רצף של כמה היתרים, הלחימה בשבת, אכילת מאכלות אסורים - אך כל אלו נוגעים לפיקוח נפש ולהצלחת המלחמה באופן ישיר, מה שאין באשת יפת-תואר. מה המשמעות של ההיתר הזה? איך היתר כה מנוגד לטהרת המחנה אותה התורה מנסה לשמור - מצא את דרכו לכאן? ומה התורה מנסה להשיג על-ידי ההיתר זה?

יש שטענו שהאדם פועל אך ורק ממקור טוב, ולמעשה רוע הוא טוב מעוות. תקיפת החמאס בשמחת תורה עירערה את האמונות ההומניסטיות הללו. בשיעור נעורר את המחשבה לשאלה: "האם יש רוע מוחלט?". נברר את היחס בין דברי התורה "יצר לב האדם רע מנעוריו", ומנגד:"כי בצלם אלוקים עשה את האדם". השאלה קיימת גם לגבי תרבויות שליליות, מדוע אנו מצווים למחות זכר עמלק ומאידך שלא לתעב מצרי אף על פי שהם השליכו את הבנים הנולדים לישראל ליאור?

שיטת הרמב"ם היא שלכל מצווה יש טעמים שניתן להבין, נתחקה אחר אמרה מפתיעה של הרמב"ם שמלמדתנו ש"נקיות ורחיצת הגוף הוא מכוונות התורה". נלמד על מצוות העוסקות בנקיות ועל הוגי דעות שראו את הסדר והנקיון החיצוניים כערך חשוב. נעסוק במשמעות שיש לכך - התאמה בין הפנימיות לחיצוניות.

בשיעור נתמודד עם פסוק קשה. משה רבינו זועק אל הקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה... והצל לא הצלת את עמך", איך יתכן שדברים אלו נאמרים מפי מי שהקב"ה מעיד עליו ש"בכל ביתי נאמן הוא"? בנוגע לכך נדון בתכונות הנדרשות ממנהיג. ונסיק שהעובדה שמשה כואב את כאב העם דווקא מעידה על תכונה שמכשירה אותו להנהגה ומלמדת אותנו לגבי הדרך בה ראוי שנגיב למאורעות קשים שעוברים על עמנו - שילוב בין אמונה עמוקה שדרכי ה' צדק ומשפט חסד ורחמים והכל לטובה יחד עם הזדהות עמוקה עם סבל וכאב העם עד זעקה לה' "למה הרעתה".

במלחמה התגלתה גבורה נשית יוצאת דופן של רעיות ואמהות. בשיעור נעסוק בגבורת הרוח לעומת הגבורה המלחמתית, ומקומן של הנשים בתרומה למאמץ המלחמתי. נראה פסיקות לפיהן נשים חייבות להשתתף במלחמה, ונדון מה החלק הראוי של מעורבות של נשים במערך המלחמתי תוך התחשבות בהשלכות להמשך חייהן. בנוסף, נתייחס לאג'נדה לפיה האישה צריכה להיות שווה לגבר גם בשדה הקרב.

המחלוקות הרבות שיש בעם ישראל אינן דבר חדש. הן מלוות אותנו לאורך אלפי שנות חיי האומה, מרגע תקומתה ועד זמננו. אך, מדוע ישנן כל-כך הרבה מחלוקות בעם ישראל? מה גורם לכך שאפילו בימים קשים כימים בהם אנחנו נמצאים - המחלוקות ממשיכות? אילו טובות מפתיעות וחיוניות לאופיו המיוחד של עם ישראל נמצאות דווקא בנקודה הזו אשר אנחנו רגילים לראות כחיסרון, ומהי המשימה הגדולה המוטלת עלינו בקשר לזה?

המפרשים הרבים שעסקו בספר ציינו כמרכזית את בעיית הגמול והצדק בהנהגת הא-ל וודאי זה נכון אבל נראה שיש נושא מרכזי מזה - הלגטימיות של עמידת האדם מול אלוקיו ובקשתו לצדק. שהרי נאמר "כי לא דיברתם נכונה כעבדי כאיוב", כלומר שהוא דיבר נכונה ואף זכה להתגלות ואילו הרעים נתפשים כמי שהחניפו לא-ל ולכן נדרשו לבקש כפרה מאיוב. כמו כן בשיחה נדון בעניין הרעות, הפיוס והמחילה.

הרב שילת, במסיבת ר"ח כסליו, בדברים על מגילת אנטיוכוס, והאקטואליות שלה לימים אלו (חרבות ברזל תשפ"ד).

רבי יוסף קארו שאל שאלה מפורסמת - מדוע קבעו את חג החנוכה להיות שמונה ימים? הרי בלילה הראשון השמן דלק באופן טבעי ולא נעשה בו נס? הרבה תירוצים נכתבו כדי לענות על שאלה זו. בשיעור נלמד על חמש תשובות מרכזיות, ועל המשמעות האמונית של כל אחת. נברר מהו עיקר הנס: הניצחון, קיום המצוות בהידור, הצלת הקדושה הפנימית שלא נטמאה או חנוכת בית המקדש כשעם ישראל עצמאי.

נעסוק בשיעור בנושא פדיון שבויים בהלכה היהודית. מהו בכלל המקור לפדיון שבויים מן התורה? מהי רמת החיוב של הציבור לפדות שבויים? מה יוצא מכל זה בנוגע למצבנו כעת, בנוגע לשחרור החטופים במחיר של הפסקת המלחמה וסיוע לאויבינו?

בשיעור נעמוד על מצוות מינוי המלך. מדיני התורה יוצא לכאורה כי מדובר על מצווה, אך מנגד, בעיון בספר שמואל נראה בבירור שהדבר הינו שלילי ביותר - ואף נחשב כמאיסה בקב"ה. כיצד הדברים מסתדרים? נראה את יחסה המורכב של התורה למצווה זו, מתוך כך נבין את תפקידו של המלך ברמה הארצית וברמה הרוחנית - ונראה כיצד הדברים מתקשרים לזמן בו אנו נמצאים.

בשנה האחרונה חווינו חוויה עמוקה וקשה של שנאה ופילוג, נעשו מעשים שלא ייעשו, נאמרו דברים שלא ייאמרו. כבר דיברנו על כך רבות, ובמיוחד הדגשנו את העניין שאין להתרגש מהקצף וההתרחשות הזו אלא עלינו להתמקד בסגולת ישראל הפנימית אשר בסופו של דבר גוברת על כל העולם החיצוני. כבר אז הזכרנו שאין הדבר נובע מתוך אופטימיות תמימה או מתוך חוסר הבנה של המציאות - כי אם מתוך ידיעה עמוקה של הסגולה הזו והבנתה מתוך המקורות. בכל זה עסקנו בשנה האחרונה. בחודש האחרון, ובעקבות האסון הכבד שנפל עלינו - ראינו איך כל אותם הדברים שעלו ברעיון, באו והתגשמו במציאות ממש. העם כולו התאחד, מכל קצוותיו וגווניו, כאיש אחד בלב אחד. כבר אז עסקנו בכך, וגם עכשיו נשוב ונראה כיצד סגולה זו מתגשמת ומתבררת אל-מול עיננו ונבין עד כמה חשוב שנזכור את מה שאנחנו זוכים לראות ונשמור על המבט הזה גם בתקופות בהם יהיה מאתגר יותר לזכור את שראינו, נבין שאנחנו רואים את הדבר עליו אנחנו לומדים כל העת ואשר בעזרתו גם נגיע אל הניצחון.

אחת השאלות העולות מהמתרחש בתקופה האחרונה היא מי האחראי למה שקרה. כבר עכשיו מחרחרי ריב החלו בהאשמת אנשים שונים בכשלון, ולא רחוק היום בו תידרש תשובה לשאלה קשה זו. בשיעור נעסוק ביחסה של התורה לנשיאת האחריות בעת כישלון ובגורמים המשפיעים על אופיו של עם באופן כללי. מי אחראי לכשלון - המנהיג, או שאולי העם? מי מביניהם בעצם מוביל את הדרך בה צועדת האומה? ומהם הדברים המשפיעים על הלך רוחו ותפיסותיו של העם ואשר בסופו של דבר מתבטאים בפעולות ובמעשים?

כחלק מהמצב, הפעם נשיב על שאלות שנשאלו בכתב בנוגע למלחמה, שאלות בהלכה, אמונה ומחשבה מתוך המקורות. מהו תוקפּה של אמנת ז'נבה עלינו מצד ההלכה? האם לחמאס יש דין של עמלק? מה צריך להיות היחס אל אותם ה-'לא מעורבים' - ובמיוחד במה שמכונה 'מגן אנושי'? מותר יהיה לגרש את תושבי הרצועה בתמריצים כספיים או אפילו בכוח? האם חיילים צריכים לסכן עצמם בכדי להשיב גופות חבריהם לקבורת ישראל? מה צריך להיות היחס לשבויי מלחמה הנמצאים בידינו, ולשבויינו המצויים בידי החמאס? האם מדין 'הכל יוצאים למלחמת מצווה' על אותם הנמצאים במסלול ההסדר או במסלולים אחרים ללכת ולהתגייס לצבא? ואיך יש להסתכל על ההשגחה הפרטית והלאומית, ועל כל המאורע הקשה שבא עלינו?

בתורה ישנן כמה וכמה פרשיות של מלחמה. בפרשת שופטים מובא תיאור מפורט של אופן יציאת עם ישראל למלחמה, וכחלק ממנו הכהן משוח-המלחמה נואם בפני העם ומעודד את רוחם. אך, מדוע ישנו צורך דווקא בכהן מסוים אשר נמשך במיוחד לצורך תפקיד זה? למה לא די בכהן הגדול או באחד מראשי העם האחרים לצורך משימה זו? מה מיוחד במחנה ישראל היוצאים לקרב אשר אין בנמצא בכל מחנות הגויים? ובעיקר, איך עלינו לנהוג ולפעול במלחמה בה נמצאים אנחנו כעת וכיצד מלחמה כזו מתיישבת עם שאיפתנו לשלום?

השנאה לעם ישראל היא חידה. דווקא אותנו שונאים, ובאופן חוזר ונשנה בכל ההיסטוריה - ממצרים דרך השואה ועד ימינו. שורש האנטישמיות לא מסתכם בשנאת המיעוט הזר או בסיבות טבעיות אחרות. בשיעור נברר כיצד גדולי ישראל הסבירו את תופעת השנאה לעם ישראל שבאה לידי ביטוי באכזריות נוראה.

על המכה הקשה שהוכנו בשבת שמחת-תורה כבר נאמר כל מה שיכול היה להאמר. על הנוראות והאכזריות שבה ועל הפתאומיות בה היא הגיעה. הרמב"ם בהלכות תעניות מדריך אותנו שבכל צרה הבאה על הציבור, צריך הציבור לזעוק ולהריע בחצוצרות ובכך להבין שהצרה באה עליו בעקבות מעשיו ולשוב בתשובה מחטאיו. את מה שהתרחש בשנה האחרונה במדינה כולנו יודעים. שנאת אחים קשה וקיטוב בעם. אך משם בדיוק תצטרך לצמוח התשובה והתיקון. אבל איזו תשובה בדיוק צריכים אנו לעשות? מהו בדיוק התיקון שאנחנו מוכרחים לבצע? ובמיוחד מהו הדבר אותו חשוב כל-כך שנבין ושממנו נתחיל את תהליך התיקון של הציבור שלנו, הציבור הדתי-לאומי?

עשרת ימי תשובה הם ימים מיוחדים ושונים. לא רק מימי השנה כולה אלא גם מימי אלול עצמם. את תיאור ראש השנה כ-"יום הרת עולם" כולנו מכירים כחלק מתפילת ראש השנה, אך מדוע ראש השנה, הפותח את עשרת ימי התשובה, מכונה כך אם הוא בכלל "זכרון ליום ראשון", היום הראשון, המגיע רק לאחר ההריון? יותר מזה, אנו מקובלים כי ארבעים הימים בין תחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם ארבעים הימים בהם משה היה על הר סיני, אך אם מדובר ביחידה אחת בה משה הצליח לכפר על ישראל ולקבל שנית את התורה - מדוע היא מחולקת לשני חלקים, האחד הוא חודש אלול והשני הוא עשרת ימי תשובה? ולבסוף, מהי בכלל המשמעות של אותו ה-'הריון' שראש השנה נבחר להיות מסומל על ידו? - ומה אפשר ללמוד מכל זה על עשרת ימי תשובה בהם אנו נמצאים?

המקור לצום גדליה מופיע בכתובים, שם מסופר כיצד גדליה נהרג ועל-ידי מי. הגמרא גם כן מתייחסת למות גדליה ומביאה כי הדבר בא ללמדך ששקולה הריגת צדיקים כשריפת בית ה'. אך, מה משמעות הדבר שמיתת הצדיקים שקולה כשריפת בית המקדש ממש? מדוע הגמרא שואלת מי הרג את גדליה וסיפרה שישמעאל בן נתניה הרגו, כאשר הדבר כתוב במפורש בירמיה? ובמה בעצם שונה הריגת גדליה משאר אלפי הצדיקים שנהרגו במשך הזמן, אשר דווקא את מיתתו השוו לשריפת בית המקדש?

האם ה' מבקש מאיתנו כחלק מתהליך התשובה להקריב אלפי קרבנות? אולי לתת את בננו בכורנו תחת פשעינו? או שמא רק לב טהור אחד הוא מבקש, לב השב אל קונו בטהרה גמורה? ומה קשה יותר - לתת כל הון שבעולם או לזקק את הלב לפני אבינו שבשמיים?

בעוד מספר ימים נגיע אל ראש השנה ואחריו אל יום הכיפורים. בימים שנותרו ברשותנו צריכים אנחנו לנסות ולהתכונן כמה שניתן בכדי להגיע אל ימי הדין מתוך תיקון וטהרה. בשנים האחרונות, ובמיוחד היום - ח"י אלול - מדברים הרבה על החסידות, על שמחה והתלהבות לקראת ימי הרחמים, אך בשיעור נבקש לגשת אל הנושא מכיוון שונה. דרך הגמרות והמקורות השונים המתייחסים לוידוי ודרך תפילותיו של דוד המלך בספר תהלים - נגלה את הקשר המיוחד שיש בין לימוד התורה והבנתה לבין הוידוי המוכר לנו ומה צריכים אנו ללמוד מכך, ובעזרת השם נזכה ונגיע מוכנים אל ימי הדין והרחמים.

הרב קוק באורות התשובה, בפסקה הקצרה ביותר בו, מביא כי 'עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה'. בימי אלול בהם אנו נמצאים, ימי תשובה, נבקש לעסוק בחמש סיבות מרכזיות לכך שאנחנו מונעים עצמנו מלשוב בתשובה, על-אף הקלות הגדולה בה ניתן לשוב ולהתכפר, ודרך הבנתן, הבנת דרכי ההתמודדות איתן ודרך הסתכלות חדשה על כל מושג התשובה מיסודו נזכה בעזרת השם להגיע ליום הדין מתוך תשובה שלימה.

אנחנו נמצאים יום אחד בלבד אחרי יום פטירתו של הרב קוק זצ"ל, ונבקש דרך עיון באגרותיו ללמוד ולהבין מה ביכולתנו ומה נדרש מאיתנו לעשות כבני ישיבה וכבני תורה בכדי להתקדם, לגדול בתורה ובמידות ולקנות קניין בתורה בפתיחתה של שנה חדשה. כמו כן, כנמצאים בפתחו של חודש אלול נבקש לעיין באיגרת של הרב המצורפת לאורות התשובה ודרכה להבין מה נמצא ביסוד התשובה ואיך צריך כל אדם לגשת אליה, ובמיוחד מה צריכים אנו ללמוד ולהבין מכך בדור שלנו ובימים אלה.

את התקופה האחרונה במדינה מלוות תחושות של קרע ונתק בין חלקי העם. אמירות והתבטאויות שמעוררות תחושות פחד מסוים לעתידה של החברה בישראל. כתנועת נגד לפילוג, התאגדה קבוצה המכילה דמויות משני צידי המתרס - רבנים, אישי ציבור ונשים מהתחום מחד, וטייסים מהדרגות הגבוהות ביותר מנגד. יחד הם ניסחו מסמך המבקש להעלות על הכתב את כל אותם הערכים אשר נתפשים כערכיהם של קבוצה אחת בעם, אך בפועל מקובלים ומזוהים גם על הקבוצה האחרת - במטרה להחתים עליו בחירי ציבור ואנשים בעלי השפעה מכל רחבי הקשת החברתית. בשיחה נעמוד על החשיבות והבשורה הגדולה שבצעד הזה, ונפרט ונסביר את תוכנו ומשמעותו לנו, ואת היסודות הבסיסיים ביותר של אומה מאוחדת אותם הוא מבקש להרים על נס מחדש.

פרשתנו, פרשת חקת - פותחת בדיני טומאת מת והטהרה ממנה. הטומאה והטהרה, כעניינים גבוהים ובלתי נתפשים - הובילו במהלך הדורות לתנועה רחבה של ניסיון להסביר ממה נובעת הטומאה, מה יסודה ומהותה. לפי ריה"ל, הטומאה נובעת מתוך המוות, והטהרה היא תנועה מהמוות ובחזרה אל החיים. מתוך ענייני הפרשה נבקש להבין איך היהדות רואה את סוגיית הפחד מהמוות, ואיך צריכים אנחנו לראות את החיים.

כאשר נשאל הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, מה צריך להיות יחסם של הורים כלפי ילדיהם שסטו מהדרך - לא מוכן היה הרב לשמוע על שום פעולה של הרחקה, אלא ענה בתוקף שיש רק לקרב, לקרב ולקרב. בסוף דבריו חזר הרב ואמר 'וכי יש אפשרות אחרת'? הרב הפריד בין האידיאולוגיה הגבוהה לבין המציאות הפשוטה. במציאות, זו הדרך בה צריך לנהוג, זו הדרך שפועלת. אך עם כל זאת, בין גישתו של הרב אדלשטיין וההולכים אחריו לבין גישת רבותינו, הרב צבי-יהודה ואביו הרב קוק - פרושה תהום. בפועל מסכימים כולם שאת הרחוקים יש לקרב, אך את הקירוב ראה הרב קוק בצורה הפוכה מיסודה מגדולי הציבור החרדי, ואת זה נבקש להבין בשיעור.

הרבנות הראשית לישראל הוקמה על ידי הרב קוק בימי המנדט. תפקידה הרשמי היה לספק שירותי דת בארץ, אך הרב קוק ייעד לה תפקידים נוספים: הנהגה רוחנית ודתית בכל תחומי החיים, וגולת הכותרת - הסנהדרין. גם ללא הסנהדרין, יש לרבנות חשיבות גדולה: כאשר עמדו בראש הרבנות אנשים גדולים, בעלי כתפיים רחבות, הם יכלו לפסוק ברגעי משברים לאומיים בעזרת גדלות בתורה. לצורך השבת הרבנות על כנה יש למנות רבנים גדולי תורה שלוקחים אחריות על הציבור וקשובים לו.

המשנה בפרקי אבות שמביאה את ארבעים ושמונה הדרכים בהם נקנית התורה - מחדשת חידוש גדול. שלא כמו שניתן לחשוב, קניין התורה לא תלוי בהיגיון ובשכל האנושי, בניתוח ובפלפול בתורה. המשנה מביאה דווקא שלושה סוגים אחרים של קניינים - קניינים על דרך המידות, על דרך מבנה האישיות ועל דרך הלימוד הפדגוגי. על ידי ההתבוננות בקנייני התורה ננסה להבין איך עלינו לפעול ומה נדרש מאיתנו כדי להצליח ולקנות את התורה, ובכך נזכה לקבל את התורה עלינו בחג מתן תורה, חג השבועות.

אנחנו עומדים בפתחו של יום ירושלים, היום המסמל את ריבונות ישראל ותקומתה בירושלים. בימים אלה, אי אפשר שלא להיזכר בניסיון תקומה גדול שהתרחש לפני אלפי שנים, בירושלים, אך הסתיים באסון גדול. מרד בר כוכבא. בתלמוד, כאשר מנסים להבין את יחסם של חכמי ישראל למרד - אנו זוכים להפתעה. אמנם, כצפוי, היו מי שהתנגדו לניסיון המרד וראו בו טעות גדולה - אך מנגד, חכמים רבים ובראשם ר' עקיבא דווקא תמכו בו ובעומד בראשו בצורה יוצאת דופן. אם כן, מה אמור להיות יחסנו לנסיון מרד יהודי גדול, כזה המבטא גבורה ועצמאות, הרמת ראש אל מול אויבנו והרמת דגל התורה - אך אחד אשר נגמר באסון גדול לעם היהודי וגבה מחירים כבדים? ובהסתכלות רחבה יותר - איך תקומה יהודית-ציונית כמו שנעשית בימינו צריכה להיראות?

ל"ג בעומר הוא היום שידוע כיום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי. יש דווקא המסבירים כי היום הוא יום סמיכתו של ר' שמעון על-ידי רבו, ר' עקיבא. ר' שמעון ידוע כתלמידו המובהק של ר' עקיבא, אך מנגד - במספר מקומות ר' שמעון חולק על רבו, בחדות ואף מוסיף ואומר שדבריו שלו נשמעים יותר מדברי רבו. מלבד ההלכות, נמצא בגמרא שר' שמעון למד מרבו סתרי תורה רבים ועומקים באגדה, וגם על דמותו המיוחדת של ר' עקיבא מוצאים בגמרא רבות, ביחסו לבר כוכבא ולתקומת ישראל. מהקשר המיוחד של תלמיד ורב, בין ר' שמעון לר' עקיבא רבו אפשר ללמוד המון, גם על דמותו של ר' שמעון ואופיו האמיתי של ל"ג בעומר, וגם השראה עצומה לעצמנו בימים אלה, מאות רבות של שנים אחרי הסתלקותו של ר' שמעון בר יוחאי.

בתקופה כזו, שרוח השנאה נדמית כממלאת הכל מבלי להשאיר מקום לכל רגש אחר - דווקא בה חשוב בבית המדרש לעסוק בהרחבה ובהעמקה באהבת ישראל ובסנגוריה על הכלל. דרך כתביו של אוהב ישראל הגדול ביותר בדורונו, הרב קוק - נבקש להיזכר ולעסוק באהבת ישראל הפשוטה, ובפנימיות של כנסת ישראל, תוך מודעות לבעיות ולקשיים אך גם, ולא פחות, לטוּב הרב. ומשנרבה לעסוק בטובות הרבות שבעם - הפעולות יקרינו החוצה ויוסיפו טוב בכּלל האומה.

התקופה האחרונה במדינה לוותה בביטואים קשים של ניתוק, פילוג ומחלוקת בעם. עם זאת, נקודת אור אחת, שמתגלית לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות - היא אחדותם של המחנות בעם והסכמתם על ערכים יסודיים ועמוקים במדינה. אל מול זיכרון הנופלים וימי תקומת העם, העם כולו עוצר ומסכים שיש ערכים למדינה אשר בהם אסור לפגוע, ושעליהם חייבים לשמור בכל מחיר. לקראת הימים המיוחדים שמתקרבים, נבקש להביט במקום ממנו נובעים כל אותם הערכים הלאומיים שהעם כולו בוחר להתאחד סביבם גם בימי מחלוקת גדולה - במגילת העצמאות - ובה דווקא נופתע לגלות ערכים שנחקקו כיסודות לאומיים ורוחניים גדולים, אך נשמעים פחות ופחות בימינו, וממנה נעמיק ונתכונן לימי התקומה הלאומית המתקרבים, ונזכה להבנה מחודשת במטרה המשותפת של כולנו כחלק מעם ישראל.

במלאת שנה לפטירתו של הרב קנייבסקי, נבקש להביט בדמותו, לשמוע על סדר יומו בלימוד התורה ובחיי ההלכה, על עמל התורה הבלתי מתפשר, על ההזדרזות התמידית לעשיית המצוות, על ספריו וכתביו אשר לקחו חלק משמעותי מזמנו ומרצו ועל הנהגותיו ודרכי חייו.

על המדינה עוברים ימים לא פשוטים, ימים המעוררים דאגה לאומה ולאחדותה. אחריות גדולה למצב הרע מוטלת על מנהיגי העם, על היושבים בממשלה. אמירות קשות ודיבורים לא פשוטים נשמעים מדי יום, אמירות הפוכות ממה שהיינו מצפים ממנהיגי עם ישראל. התורה כבר תיארה לנו מי צריכים להיות מנהיגינו. 'אנשי חיל', 'אנשי אמת', 'שנאי בצע' – כל אלו צריכים להיות חלק ממידותיהם של העומדים בראש העם. כאשר מנהיגי העם מצוידים בחוש צדק, מידות ישרות ואמת בלתי מתפשרת – רק אז יכולים הם לאחד את העם ולהביא שלום. דבריו של הנשיא בנאומו על מצב המדינה הם דברי אמת ודאגתו האמיתית לעם ניכרת ממנו. דבריו צריכים להתקבל על כלל העם וכלל המנהיגים ויפה שעה אחת קודם.

ארצנו, ארץ ישראל, התברכה בפירות מתוקים ויבולים עשירים. תיאורי ארץ ישראל במקרא מוכרים לכולם, 'ארץ זבת חלב ודבש'. אך מה בעצם צריך להיות היחס שלנו לשפע ולמותרות מעין אלו? מה צריכה להיות ההסתכלות על עושר וברכה מהארץ - כאשר אין הם נובעים מהשפע הרוחני אלא דווקא מהגשמי? האם צריכים אנו לשנות את היחס שלנו לשפע גשמי בן זמננו, השפע של הכלכלה המפותחת, של המדינה החזקה?

לספר איוב ייחודיות גדולה בתוך שאר ספרי התנ"ך. העושר המילולי, התיאורים, השאלות העמוקות וההבנות - כל אלה זכורים היטב לכל מי שקרא בו. רבים מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים עסקו בו ומצאו בו עומקים גדולים. עיקר החקירה בספר עסקה סביב שאלת הגמול והצדק, ובצדק. אך, ייתכן שנקודה זו לא רק שהיא לא היחידה בספר, אלא היא גם איננה הנקודה העיקרית בו. בספר איוב מצויה נקודה מקורית ועמוקה אף יותר - זכותו של האדם לדרוש את האמת, גם מאת האל. בשיעור נבקש להבין אותה ולעסוק בה.

במספר סוגיות בש"ס ניתן למצוא שתי גישות להנהגה: הנהגת רבי יהודה העוסקת בהווה, בפרקטיקה, בהובלת הספינה בתוך המציאות המורכבת - מול הנהגת רבי שמעון המציבה את האידאל העליון, שעליו אין להתפשר בשום מחיר. על שתי ההנהגות יש ביקורת רבה מהציבור. שתי הנהגות אלו קיימות בדורנו, והרב חיים דרוקמן זצ"ל הנהיג את הציבור בהנהגת רבי יהודה. שתי ההנהגות נחוצות עבורנו: הפרקטיקה נחוצה, אך גישת רבי שמעון שומרת על כך שלא נזדהה עם המציאות הלא אידאלית.

מאז ומתמיד שמירת העיניים היתה אתגר מרכזי בחייו של היהודי. הקשיים רק מתעצמים בימינו, כשהעיניים מקבלות תפקיד חשוב מאוד בחיי היום יום. הדרכותיהם של חז"ל להתמודדות עם הקושי צפות ועולות והן נכונות יותר מאי פעם. חשוב לזכור שמהות היצר היא הבאת חיים ולא רק מקור לנפילות, אך ההתמודדות ברורה.

מתוך סיפורי בראשית אנחנו יכולים ללמוד אורחות חיים ומוסר. הנצי"ב מתאר את התנהגות האבות לבריות, הנקראת 'יושר'. אדם צריך להתנהג בנועם ודרך ארץ לבריות. איננו לומדים את התורה סתם, אלא כדי ללמוד את דרך ההתנהגות הראויה. במקום להיגרר להתלהמות, למתקפות ולצעקות, עלינו לדבר בנחת ובנעימות. לא מספיק להיות צדיקים, עלינו להיות ישרים.

בימים האחרונים המדינה גועשת סביב כוונתה של הממשלה לבצע שינויים במערכת המשפט. כיצד יש לראות את הדברים בראי מדינת התורה? במהלך השיעור נסקרו סעיפי התוכנית השונים, תוך הסתכלות תורנית. השיח הציבורי סביב התוכנית יוצר אווירה מפלגת ועכורה. עלינו כלומדי תורה להציג באופן ברור מה יש ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש' לומר על הנושאים שעל סדר היום.