קבלת גרים בעלי מניעים זרים היתה רלוונטית לאורך כל הדורות. ניזכר, כי בתחילת לימודנו (יחידה א, פרק ששי) עסקנו בסוגי מתגיירים שונים, והעלנו שמהמקרא נראה כי דווקא הגיור המשפחתי, זה שנובע מרצון להצטרף לעם ולמשפחה, מכה שורש יותר מהגיור האידיאולוגי. גיורן של תמר או ציפורה (ובוודאי של רות) החזיק יותר מגיורם של יתרו או נעמן שמכריזים על הכרתם בה' ועל רצונם להצטרף לעבודתו, אך בסופו של דבר לא נשארים. לעומת זאת בספרות חז"ל, וביתר שאת ברמב"ם, כפי שראינו, המניע הדתי מקבל את הבכורה והמתגייר מסיבות דתיות הוא הגר האידיאלי.
אם כן, שומה עלינו לברר את מעמדם של המתגיירים ממניעים זרים, שאינם באים מתוך רצון לקבל תורה ומצוות, והאם ישנו קשר בין סוגיה זו ובין שאלת קבלת המצוות בגירות.
בין לכתחילה לדיעבד
במסכת גרים מובעת עמדה חד-משמעית השוללת גיור שנובע ממניע זר, משפחתי או מדיני-פוליטי, ומכירה רק בגיור לשם שמים:
כל המתגייר לשום אשה, לשום אהבה, לשום יראה, אינו גר. וכן היו רבי יהודה ורבי נחמיה אומרים כל אותם שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר אינם גרים, שנאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם, וכל שאינו מתגייר לשם שמים אינו גר.
(מסכת גרים א, ג)
אמנם בבבלי משמע שזוהי דעת יחיד, ונפסק להלכה שהרחקתם היא רק לכתחילה ולא בדיעבד:[1]
הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.
אי הכי, לכתחלה נמי! משום דרב אסי, דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'.
(יבמות כד, ב)
מפסיקת הגמרא ברור שדין זה הוא מדרבנן, ומטרתו למנוע לכתחילה גיורים לא כנים[2], אולי בדיעבד גר שהתגייר ממניעים זרים, הרי זה גר. כך פסקו גם רוב ככל הראשונים[3]. הראשון היחיד שחלק על כך במפורש הוא ההגהות מרדכי אשר לדעתו אם לא ינהג הגר כישראל כשר גיורו יפסל בידעבד:
אני הדיוט הכותב נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים אין לקבלם [...] ואע"ג דפסק לשם הלכה כולם גרים גמורים י"ל לאחרי כן כשאנו רואים שמישרים דרכיהם אע"פ שמתחלה עושים לשם אישות. [...] ומה שנראה לי כתבתי, ומרבותי לא נראה לי מדה זו, ועל בינתי אין להשען.[4]
(הגהות מרדכי יבמות רמז קה)
הגמרא איננה מבארת בדיוק מהו פשר הפסול לכתחילה בגיורים ממניעים זרים, ומה בכך – העיקר שיקבל את המצוות, ונחלקו בכך הראשונים, מחלוקת שחושפת שוב את תפיסתם ביחס למהות הגיור, ויש לה אף השלכה למעשה.
פסיקת הרמב"ם – הגבהת חומות וגיור תהליכי
הפסיקה המרכזית בנושא זה מצויה בדברי הרמב"ם. כאמור לעיל, הרמב"ם נתן מקום משמעותי ורחב לעומקו הרוחני של הגיור. הדבר מתבטא בחידוש שמחדש הרמב"ם שעל פיו בית הדין בוחנים את כוונותיו של הגר באופן יזום:
כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
(רמב"ם איסורי ביאה יג, יד)
שלב זה בגיור אינו מופיע באופן מפורש בתהליך הגיור במסכת יבמות ובסוגיות העוסקות במניע זר (יבמות כד, ב; מסכת גרים א, ג), ויתכן כי הרמב"ם שאל אותו מן הסיפור המופיע במנחות (מד, א) שם שאל ר' חייא אישה שבאה להתגייר אם נתנה עיניה בבחור, או מדברי הירושלמי:
המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה וכן אשה מפני איש וכן גירי שולחן מלכים וכן גירי אריות וכן גירי מרדכי ואסתר אין מקבלין אותן.
רב אמר הלכה גרים הן ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם.
(ירושלמי קידושין ד, א)
ייתכן שהרמב"ם דייק מלשונו של רב שרק לכתחילה דוחים גויים הבאים להתגייר ממניע זר, ואם כבר התגיירו לא דוחים אותם. ניכרת כאן מגמתו של הרמב"ם לדחות לכתחילה גרים שאינם עוברים תהליך משמעותי בגיור.
הרב שג"ר (זאת בריתי, 51) ערך השוואה בין דברי הרמב"ם לדברי רב בירושלמי, המחדדת את הגבהת החומות של הרמב"ם, אף יותר מן המצוי בדברי הירושלמי:
דברי רב בירושלמי
ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם.
רמב"ם איסורי ביאה יג, טו
והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
בניגוד לדברי רב שמדגישים את הצורך לקרב את הגר, מגמת הרמב"ם היא לחזק את תוכנו המהותי של הגיור ולא לקרב את מי שאין ליבו עימו בתהליך זה.
למרות מגמה זו, אין הרמב"ם סוטה ממסקנת הגמרא ופוסק שגיור שהתרחש על בסיס מניע זר נחשב גיור:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין.
(רמב"ם איסורי ביאה יג, יז)
הדברים מבוארים על פי הסבר שיטת הרמב"ם בפרקים הקודמים, אשר יש בה חלוקה בין הגיור הפורמלי שחל בדיעבד לבין תוכנו המהותי. כפי שהעלינו בדיוננו שם, נראה שהרמב"ם סובר שלמרות העובדה שהגיור אמור לבטא מהפך רוחני אמיתי של הגר, ההליך אינו 'סוף פסוק' ויש מקום בדיעבד לתהליך הרוחני לאחר שנגמר הליך הגיור הפורמלי.
לאור הפער הזה שבין הגיור הפורמלי למהותי, הרמב"ם מגדיר הגדרה עמומה במקצת ביחס למעמדו של המתגייר ממניעים זרים:
שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
(רמב"ם איסורי ביאה יג, טו)
יש מקום להתלבט אם דבריו של הרמב"ם שחוששין לגר עד שתראה אחריתו מתייחס רק למי שהתגייר בבית דין של הדיוטות, או שהוא מתייחס לכל ההלכה וכולל גם מי שבא ממניעים זרים אך גוייר בבית דין סמוך כראוי. בכל אופן, שתי האפשרויות הולמות את רוח משנתו של הרמב"ם בנושא. לדעתו, אי אפשר באמת לבחון בעת הגיור האם אותו גר הוא גר צדק או לא, והדבר נבחן רק לאורך זמן, לכן בינתיים אין הוא בא בקהל עד שתראה אחריתו. עמדה זו מתאימה לשיטת הרמב"ם כפי שבארנו אותה, שרואה בגירות תהליך פנימי-דתי שהגר עובר, וממילא לא ניתן לקבלו לגמרי עד שתתברר צדקותו, אולם אין דוחים אותו משום שהרמב"ם רואה בתהליך הגיור תהליך אורגני, שיכול לקחת זמן, ולא בהכרח קורה באחת.
פסיקת התוספות והריטב"א – אגב אונסו מתגייר ונטמע
אצל ראשונים אחרים מצאנו קול שונה מזה של הרמב"ם. תוספות מקשים כיצד הגמרא פוסקת שגרי אריות נחשבים כגרים בדיעבד, הלא ביחס לכותים העמדה שהגדירה אותם כגרי אריות סברה שהם כגויים לכל דבר. מתשובת התוספות נראה שהם סבורים כי גם גיור כפוי הוא גיור:
ואע"ג דאמר בסוף פ"ב דיבמות (דף כד:) אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות כולם גרים גמורים היינו כשמתגייר לגמרי מפחד אריות, אבל כותיים לא נתגיירו לגמרי כדכתיב במלכים (ב יז) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ומאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.
(תוספות חולין ג, ב ד"ה קסבר כותים)
לדעת התוספות, המינוח גרי אריות לא משמש באותו אופן בשני המקומות. לדעתם הכותים כלל לא התגיירו לגמרי והמשיכו בכל העת לעבוד עבודה זרה, בעוד שבסוגיה ביבמות מדובר על מי שמפני מניע זר קיבל על עצמו את המצוות לגמרי.
אמנם העלנו לעיל את טענת חלק מן הפוסקים שקשה לקבל את הסברה לפיה גם בגיור ניתן להשתמש בכלל – "דברים שבלב אינם דברים", ולהתחשב רק במה שהוא מוציא בפיו, שכן כל מהותו של הגיור היא המהפך שהגר אמור לעבור, ולא המעשים הפורמליים שאותם הוא עושה. יתכן שכיוון אחר בהבנת התוספות ניתן להסיק מדברי הריטב"א (וכן הוא בנימוקי יוסף יבמות ה, ב) אשר אצלו מצאנו ניסוח מעט שונה מזה של בעלי התוספות. הריטב"א מביא את קושיית התוספות ותירוצם, ומוסיף להסביר את דעת מ"ד המובא בתוספות שהכותים הינם גרי אמת למרות עדות הכתוב על חוסר הכנות שבגרותם:
ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם, אבל הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוה גירות הוא אליבא דרבנן.
(ריטב"א יבמות כד, ב)
לדעת הריטב"א (ונראה שכך יש להבין את התוספות גם כן), על אף שאין כנות ורצון חיובי בקבלת המצוות בגרותם של אלו, הרי בכל זאת גומרים בדעתם לקבל בגלל שהסיטואציה כופה את זה עליהם.[5] בניגוד למנגינה העולה מדברי החזו"א שראינו בפרקים הקודמים, שעל הגר לקבל את האמונה באופן פנימי-עמוק, הריטב"א אמנם מחייב קבלת מצוות, אך אינו מחייב אמונה תמימה בנותן התורה, אלא עצם הקבלה המעשית-פורמלית של המצוות מספיקה בזה.
נראה כי יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לתוספות והריטב"א הוא בשאלת מהות הגיור – בעוד, שלפי הרמב"ם מהות הגיור עומדת על יסוד המהפך הרוחני אותו עובר הגר, וממילא אם אין הגר עובר באמת מהפך רוחני עמוק – לא ניתן לקבלו, הרי שלפי הריטב"א והתוספות[6] עיקר הגיור הוא בהצטרפות לעם ישראל, וקבלת המצוות אינה אלא תוצר של השייכות לעם ישראל. ממילא, גם אם הגר לא קיבל עליו באופן פנימי ועמוק את האמונה, כל עוד הוא קיבל על עצמו לנהוג כישראל והתחייב בקיום המצוות בפועל – הרי הוא גר שכן בכך קיבל על עצמו להיטמע בישראל. יתרה מזו, ראינו בפרקים הקודמים כי לפי בעלי התוספות הגיור נעשה על ידי בית הדין, ולכן גם אם באותה נקודת זמן הגר מגיע להתגייר ממניע זר, יכול בית הדין לגיירו מתוך ניתוח המציאות וההנחה שהגר ייטמע בהמשך באופן מלא – דבר שאינו אפשרי בעולמו של הרמב"ם שסובר שהגר הוא שמחולל את המהפך בעצמו, וממילא אם אין ליבו עמו באותו רגע אין הגיור יכול להתקיים.
דברים אלו עולים יפה עם השיטות השונות בראשונים, כפי שראינו בפרקים הקודמים – בעוד לפי הרמב"ם קבלת המצוות עומדת במוקד הגיור, הרי שלפי התוספות וחכמי ספרד עיקרו של הגיור הוא בהצטרפות לעם ישראל ובטמיעה בתוכו, וממילא לפי הרמב"ם קבלת מצוות פנימית וכנה אינה אלא לב הגיור עצמו, ולפי חכמי ספרד והתוספות אין צורך אלא בקבלה מעשית של המצוות על מנת להשתלב, יהיה המניע אשר יהיה.
נעיר, כי במציאות ימינו, גם על פי המצדדים בשיטת בעלי התוספות וראשוני ספרד, יתכן שהפסיקה בפועל תהיה שונה. הסברו של הריטב"א ששם את הדגש על הקבלה הפורמלית הכפויה של הגר, אכן מובן מאד על רקע המציאות של קהילה היהודית בעבר, קהילה שאי אפשר היה להשתלב בה ללא קיום חיים יהודיים של תורה ומצוות. במציאות כזו ברור היה לגר, יהיו מניעיו אשר יהיו, שאין לו כל ברירה אלא לקבל עליו את המצוות בפועל. אולם בימינו החזקה שמדבר עליה הריטב"א התערערה, כאשר לא כל ישראל שומרים מצוות, וממילא בנקל הוא להצטרף לישראל מבלי לגמור אומר לשמור מצוות באופן מלא. סברה זו העלה הרב הרצוג:
ודע, שמתוך דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל נולד אצלי ספק גדול בעצם דין הגרים בזמנינו. שאומדנא זו, שאגב אונסיה גמר וקבל, היתה שייכת לפנים בישראל, שמי שחילל שבת בפרהסיא ואכל נבילות וטריפות וכו', היה בזוי ומנודה ופושע ישראל. וכיון שיצא מכלל גוים וישראל היו מנדין אותו- היה אוי ואבוי לו, והגוים היו שונאין ורודפים את זה שיצא מכלל דתם. אבל בימינו, שהגוים בהרבה מקומות אינם מתערבים בזה, ואין זה עסקם, ששורר חופש גמור בענין הדת, ובישראל יכול אדם, לצערנו, להיות גם מנהיג עובר על עיקרי הדת בפרהסיא באין מכלים דברם, מאין לנו אותה אומדנא שקיבל עליו באמת, עכ"פ לשמור את הדת במעשה? ובשלמא כשאין סיבה חיצונית לתלות בה את גירותו, אנו מחזיקים שכוונתו להדבק בדת ישראל. אבל כשיש הוכחות בשביל מה הוא מתגייר, ויודע כמונו שלא ירחיקו אותו כלל, אם אחר גירותו יחלל שבת וכדומה - מאין לנו רגלים להחזיק שקיבל עליו לשמור?
(פסקים וכתבים ד, שכד)
תשובות האחרונים
את פסיקתם של האחרונים בגיור ממניע זר יש לחלק לשני חלקים – דין הגיור לכתחילה ובדיעבד.
מוסכם על רוב מכריע של האחרונים כי בדיעבד גם גיור מחמת מניע זר כשר[7]. את דברי ההגהות מרדכי דחו הפוסקים הללו מן ההלכה, וכך כתב בעניין זה הרב קוק: "ועל דברי הגהות מרדכי [...] קשה לסמוך באשר בעצמו העיד שם, שע"פ קבלת רבותיו אין הדין כן, והזהיר שלא לסמוך על סברתו"[8]. אמנם יש מן האחרונים שחלקו על ההבנה ברמב"ם (וממילא גם בשו"ע יו"ד סי' רסח, יב שהביא את דבריו) שבית דין מרחיקים את הגרים הללו רק לכתחילה, ולדעתם הרמב"ם ראה בהם "ספק גרים" וחשש לגיורם של המתגיירים ממניע זר, כשיטת ההגהות מרדכי[9].
ביחס למדיניות קבלת גרים בעלי מניע זר לכתחילה, יש שהחמירו, אך העמדה הרווחת בדורות האחרונים היתה למצוא פתחים להקל בהרחקה זו מדרבנן מסיבות שונות.
הרב קוק, למשל, נקט עמדה ברורה להחמיר לכתחילה בגיור ממניע זר:[10]
וע"ד קבלת הגרים, של אלה שכבר נזדווגו בעבירה איש ישראל עם נכרית, או נכרי עם בת ישראל. לא אדע מה זו שאילה, וכי מאן ספין ומאן רקיע לעבור על דברי התוספתא המפורשים (פ"ד דיבמות), שהובאה ג"כ בד' הנמ"י, והב"י בסי' י"א, שהדין הזה, של הנטען מנכרית ונתגיירה לא ישאנה, נוהג בין בישראל שבא על הנכרית ובין בנכרי שבא על ב"י, שאע"פ שנתגיירו לא יכנוס.
אמנם בעצם הגירות של איש שנתגייר לשם אשה, או כל אופן גירות שלא היתה לגמרי לש"ש, מבואר בד' הרמב"ם [...] מא"כ בעצם הגירות הזאת, אם הדיוטות מקבלים אותם, לא נוכל להיות יותר מעמידים את הדת על תלה ממה שהי' בימי דוד ושלמה [...]
(דעת כהן קנה)
כך פסק גם הדבר אברהם (ג, כח) שבאופן עקבי החמיר בגיור בדורות האחרונים הפרוצים בקיום תורה ומצוות.
אך כאמור, רוב הפוסקים הקלו אף לכתחילה, במקרים שונים. כך למשל קבע החזו"א (יו"ד גרים קנח, י) כי במניע זר שאיננו משמעותי ('טיבותא זוטרתא') אין מניעה לקבל אף לכתחילה. הרב שלמה קלוגר פסק להקל באישה שהתגיירה כדי להינשא ליהודי, וסברתו היתה שבמציאות ימיהם, אילולי היה לה רצון כלשהו להצטרף לעם ישראל, היה יכול בעלה היהודי להתבולל עבורה:[11]
ולעניין השנית מה שמתגיירת בשביל איש נמי אין חשש כלל כיוון שזה עיקר מילתא דרבנן ובזה יש לסמוך גם על אומדן שלנו, דהרי אם רוצה היה יכול להשתמד ולהיות נשאר במקום הנוכרית ומה דחקו לבוא לבית אביו.
(טוב טעם ודעת רל)
כך פסק גם הרב עוזיאל מתוך מדיניות מקילה רחבה, כאשר הוא מתאר את הדור כפרוץ בנישואי תערובת, והחמרה בדין ההרחקה לכתחילה תזיק יותר משתועיל:
הלכה פסוקה היא זאת, שאין בי"ד נזקקים לקבל גרים שהם עושים זאת לשם השגת מאוים [...]
אולם בדורנו זה שהפרצה מרובה בנשואי תערובת בדרך אזרחי נאלצים אנו במקרה רבים לגייר את האיש או את האשה כדי להציל מאסור בעל בת אל נכר, את האיש או את האשה מישראל, ולהציל גם את הבנים אשר יולדו להם, שהם אבודים מישראל [...]
הא למדת דגרות לשם דבר אחר עושה אותו כישראל גמור [...] וכיון שכן רשאים אנו לעשות עצמנו כהדיוטות ולהזדקק לגרות זאת כדי להציל איש או אשה מישראל מאיסור חמור זה, שהוא נגע ממאיר בבית ישראל ועלול להביא בעקבותיו כליה לעמנו, כנאמר: כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב (מלאכי ב י"א - י"ב).
לכן מוטב לגייר אותם כדי להציל אותם מאיסור ואת ילדיהם מאבדון מלהשאיר אותם בנשואי תערובת. בכל מקום שיראו הדיינים שאין עצה ואין תושיה להפרישם מאיסור בדרך השפעה ותוכחה. דבר זה מסור לעיני הדיינים, כמ"ש מרן הב"י ז"ל ובלבד שיכוין לבו לשמים, והוא רחום יכפר.
(משפטי עוזיאל סג)
הרב אונטרמן (תושבע"פ יג) הוסיף בסוגיה זו סברה להקל, וכתב שאלו שהגיעו לא"י והתרחקו מכל סביבתם הקודמת, ומתפרסמים כיהודים בכל התעודות שלהם, הרי ברור שאין דעתם כלל להישאר דבוקים בעבודה זרה.
עמדה מחודשת, ורלוונטית לדורנו, מציג הרב יגאל אריאל הטוען שהבדיקה ביחס למניעי הגר מתייחסת לגר בודד שבא להתגייר, אך לגבי שבט שלם שמתגייר, אין צורך בבדיקה פרטנית:
סדר זה של הגיור, הפותח בדחיה ובדיקה, נאמר לנכרי הבא ביוזמתו להתגייר, שתוהים על כוונתו. כך פתח הרמב"ם (אסו"ב יד,א): "כיצד מקבלין את גרי הצדק? כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם...". אבל מסתבר, שסדר זה אינו נוהג כאשר בני משפחה או שבט שלם באים להתגייר כאחד. מסתבר שאז אין בודקים באופן אינדוידואלי כל יחיד, אלא מתחקים אחר השבט כולו, אם הוא מתגייר לשם שמים, וכל הפרטים הרוצים להיות חלק מהשבט, כולם נידונים כאחד. רצון היחיד אינו נחשב אז כלשם דבר אחר, אלא ככוונה לשם שמים.
('גיור עולי בריה"מ', תחומין יב, תשנ"א)
הרב אריאל מוסיף שיקול להקל גם לגבי מי שאביו יהודי:
מה שנכון לגבי שבט ומשפחת גרים, נכון בודאי לבני משפחות מעורבות שאביהן יהודי. רצון בני המשפחה להיות יהודים בגלל יהדותו של אביהם אינה שיקול זר. בנים אלה קרועים בין שני עולמות. כאשר הם בין הגוים יהדותו של האב רודפת אחריהם, וחוטמם מעיד עליהם. ומן היהודים הם מרוחקים כגויים גמורים. בחירתם בעולמו של אביהם היא כוונה לשם שמים, והתועלת הכרוכה בכך היא שיקול משני.
(שם)
מהי הסברה שבדבריו? מדוע העובדה שבאים שבט שלם כאחד מוסיפה לכנות רצונם להתגייר?
בניגוד לאפשרות להעמיד את המניע הזר אל מול קיום מצוות, מניחים בדבריהם הרב אונטרמן והרב אריאל את הדגש בסוגיית מניע זר על החשש שהאדם כלל אינו רוצה להיות חלק מעם ישראל. אדם שהולך עם כל סביבתו הקרובה להתגייר הרי שרצונו להצטרף אל העם ולהישאר נאמן לו הוא כן ואמיתי. נראה שבכך נוקטים הפוסקים כדעת של הריטב"א, הרואה במוקד הגיור את ההצטרפות לעם ישראל, ואם בטוחים אנו ברצונו של הגר להיות חלק מישראל, יהיה המניע אשר יהיה, הרי שהגיור חל וכשר.
סיכום
ראינו כי ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הריטב"א והתוספות בנוגע לשאלה אם גר בעל מניעים זרים נחשב לגר כשר. בעוד הרמב"ם מגביה את החומות ומעמיד בסימן שאלה את מצבו של אותו גר, הריטב"א והתוספות מכשירים את גיורו, כל עוד בסופו של דבר קיבל עליו באופן מלא את המצוות, מאיזה מניע שלא יהיה.
ראינו כי שורש מחלוקתם הוא בכך שהרמב"ם רואה את גיור בראש ובראשונה כמהפך רוחני אותו עובר הגר, וממילא אם אין ליבו עמו, הרי שאין בגיורו מהפך אמיתי. לעומתו לפי חכמי ספרד ובעלי התוספות הגיור בבסיסו הוא הצטרפות לעם ישראל, ואם רצונו של הגר להצטרף לעם ישראל הוא כן, גם אם מבחינה רוחנית לא עבר עדיין מהפך פנימי עמוק, הרי שהוא מתקבל כל עוד קיבל עליו בסופו של דבר את קיום המצוות המאפיינות את עם ישראל.
יש לציין, שאף הרמב"ם שהחמיר, מקבל את ההנחה שהגיור הוא דבר תהליכי, וגם אם ברגע הגיור המשפטי לא חל עדיין מהפך רוחני שלם אולם הגר ימשיך בהשלמת אותו מהפך עם השנים, הרי שגם הרמב"ם מכשיר בדיעבד גיור זה.
להלכה ראינו כי רוב הפוסקים נטו להקל בשאלה זו, ולמעשה נקטו להלכה שעיקר הגירות הוא ההצטרפות לעם ישראל. סוגיה זו עולה בצורות שונות בגיורים בני זמננו, באשר למעמדם של גרים שבאים להתגייר מתוך זיקה זוגית או משפחתית, לא בהכרח מתוך רצון למהפך רוחני אלא מתוך רצון כן ואמיתי להיות חלק מעם ישראל – נראה שלפי הריטב"א והתוספות אם אכן קיבלו על עצמם את המצוות יש לקבלם גם כאשר המניע הראשוני איננו רוחני-דתי. אמנם, גם לדעת הרמב"ם, אם יש הנחה סבירה שבסופו של דבר ישלימו מהפך רוחני ויקבלו על עצמם בלב שלם את האמונה בה' ומצוותיו – הרי שניתן לגיירם, אף אם בשלב הגיור המשפטי המהפך הרוחני עדיין לא הושלם.
[1] וכן הוא בירושלמי קידושין ד, א להלן.
[2] בתנא דבי אליהו רבה (פרשה כז) ישנו מדרש המתייחס לשלוש מעלות שונות בגיור וכנגדו שלושה ציוויים להתייחס כראוי לגר. מצד אחד, המדרש מבטא את הסכנה שרואים חכמים בגיור שאיננו ממניעים ערכיים-דתיים, ומאידך את החובה להתייחס כראוי גם לגרים כאלו:
"שלש מדות בגרים [...] יש גר כגוי לכל דבר, כאיזה צד, יש לו נבילות וטרפות שקצים ורמשים בתוך ביתו, אמר, מתי אתגייר ואהיה ביניהם של ישראל, שאכילתן יפה, ויש להן ימים טובים ושבתות, ויכלו אילו מתוך ביתי, אכוף על עצמי ואתגייר, לסוף שחזר לסורו, באו עליו ייסורין לטובתו ולהציל מידו מה שעשה, אמר הקדוש ברוך הוא, כשם שאהב אתכם כך אתם תאהבו אותו, שנאמר ואהבתם את הגר.
יש גר שמשול כחמור, כאי זה צד, הלך לישא אשה מישראל, אמרו לו, אין אני אשיא לך עד שתתגייר, אמר אכוף על עצמי ואתגייר, לסוף שחזר לסורו, באו עליו ייסורין לטובתו ולהציל מידו מה שעשה, אמר הקדוש ברוך הוא, בניי, כשם שבקש זה מכם מנוחה כך אתם תנו לו מנוחה, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'.
יש גר כאברהם אבינו, כאי זה צד, הלך ופישפש בכל האומות, כיון שראה שמספרין בטובתן של ישראל אמר, מתי אתגייר ואהיה כהם ואכנס תחת כנפי השכינה".
[3] כך הוא בהלכות גדולות (סי' ח, הל' מילה עמ' קנב); רמב"ן (דברים כא, יב); רא"ש (יבמות פ"ב סי' ו); תוס', ראב"ן וריטב"א בסוגיה ביבמות שם. ראו שו"ת חבל נחלתו (ח, כה) שמביא מדרש תנחומא (במדבר לא) ממנו משמע כשיטת הראשונים הנ"ל: "וכן הגבעונים שלא היו גרים של אמת, אלא היו גרים גרורים, [ונתגיירו] מן היראה, קבלתי אותם...".
[4] לדעת ההגמ"ר רב לא חלק על רבי נחמיה אלא הוסיף על דבריו שכולם גרים אם נראה שנוהגים כישראל. לעיון נרחב בשיטתו, ראיותיו ודחייתם ראו חבל נחלתו שם.
[5] האחיעזר (ח"ג כו) רצה לדייק מן הריטב"א שאם ברור לנו שלא גמר הגר בדעתו לקבל, ובא מפני המניע הזר בלבד, אינו גר כך מפורש בדברי ההגהות מרדכי לעיל שלמד מדברי רש"י שרק מי שבטוח שיצליח לתקן דרכי הגר כהלל, גיורו חל, אך אם יש ספק אין זה גיור. גם הדבר אברהם (ח"ג כח) כתב שסברת הריטב"א היא רק בימי דוד ושלמה, שיד ישראל תקיפה מחד, ומאידך ישראל מקיימים את התורה, מה שאין כן בדורות בהם יהודים חיים ללא תורה ומצוות ונותר רק המניע הזר. אולם כבר הוכיח הרב אפשטיין (חבל נחלתו ח, כה) ממספר מקומות בריטב"א שמפורש כי הגיור חל בכל מקרה בדיעבד, גם ללא האומדנא שגמר בדעתו (יבמות שם בדיבור שלפני כן; שם עט, א; קידושין כא, ב; וכדבריו נקטו גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק אות ט) ובית שערים (יו"ד סי' שסא).
[6] אולם ניתן להשוות כאן לדברי התוספות את דבריהם ביחס לגרו של הלל, שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול. תוספות מחדשים שניתן היה לגייר את הגר, שכן היה ברור להלל שיצליח להניאו בסופו של דבר מעניין הכהונה הגדולה ובכך יקבל עליו את המצוות באופן מלא בהמשך: "ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד". אם כן נראה שגם לדעת התוספות צריך שבסופו של דבר הגר יקבל עליו את הגרות לשם שמיים, גם אם אין זה קורה באופן מידי בעת הגיור.
[7] כך פסקו ערוה"ש יו"ד רסח, י; רדב"ז ח"ד פו (אלף קנז); דעת כהן (נג); מנחת אלעזר (ח"ג סד); בית יצחק (יו"ד ח"ב); והאג"מ (יו"ד ח"ג קו).
[8] דעת כהן שם. יצויין שהרב קוק תר אחר היתר אישה מעגינותה, ובכל זאת לא סמך על ההגהות מרדכי גם בשעת הדחק.
[9] אחיעזר ח"ג כו; דבר אברהם ח"ג כח; דברי יציב אבה"ע סג ג. בשיטת הרמב"ם, ודחיית ההבנה הזאת בדבריו, עסקנו באורך בפרק ב' של יחידה זו.
[10] יש לציין שאמר דבריו בסתם ולא שעמד לפניו מקרה שיש בו צורך לגייר מסיבה כלשהי.
[11] האחיעזר (כו) סמך על תשובה זו להקל גם הוא במקרה שעמד לפניו.