הלכות שמיטה בקצרה - מהיסודות עד למעשה

שיעור אחרון לסדרה. בשיעור זה נסביר על סוגי הפרוזבול הקיימים כיום, וכיצד הלכה למעשה יש לחתום על הפרוזבול.

מי הוא אותו בית הדין בפניו צריך למסור את הפרוזבול? האם צריך למסור את הפרוזבול לבית הדין המרכזי או שדי בשלושה חברים מהישיבה? במהלך השיעור נדון בהרכב בית הדין ובשיטות השונות בעניין זה.

בשיעור זה נדון על נוסח הפרוזבול. המקור של הפרוזבול הוא במשנה, נדון מה רמת חיובו, בשיטת רש"י הסובר שהוא מדאורייתא, וכן בדעת התוספות ושאר הראשונים הסוברים שהוא מדרבנן. בנוסף נסביר מה הבינו בשיטת הרמב"ם. נראה את המחלוקת מי חתום על הפרוזבול ואיך מקיימים אותו היום, ואף נביא עדות על שני סוגים שונים של שטרות שהרב החתים לפני מספר שנים.

בשיעור נעסוק בשאלות יסוד בעניין פרוזבול. מדוע תיקן הלל את הפרוזבול? ומה בכלל משמעות השם? וכיצד ניתן לתקן תקנה כנגד מצווה דאורייתא של שמיטת כספים?

האם שמיטת כספים בימינו היא דאורייתא או דרבנן? והאם יש מי שאומר שהיא לא נוהגת כלל בימינו? במהלך השיעור נסקור את הדעות השונות בעניין ואת העומד ביסודן.

בשיעור זה נדון בשאלה האם אפשר להתנות על הלוואה שהשביעית לא תשמט אותה. נדון בהבנות השונות של שמטת כספים. נסביר את שיטת הרמב"ם שלא כל חוב נשמט, אלא רק חוב שנוצר על ידי הלוואה ונביא מקרים מימינו בהם חובות נשמטים או לא נשמטים. כמו כן, נציג את הדעות השונות לרמת חיוב שמיטת הכספים בימנו ובשיעור הבא נדון בשיטות אלו.

בשיעור זה נציג כיצד חז"ל מתייחסים ללווה שמחזיר את החוב, ונדון במחלוקת ראשונים על ההשתדלות של המלווה להחזרת הכסף אליו. בנוסף נדון בשאלה האם שביעית משמטת רק חוב שהפירעון שלו בשנת השמיטה, כלומר, עד ראש השנה השמינית, או שמא השביעית משמטת אף חוב שפירעונו בשנה השמינית. כמו כן נלמד האם שמיטת כספים זה חלק מדיני איסורים או חלק מדיני ממונות.

במהלך השיעור נמשיך להציג את מחלוקת הראשונים בשאלה כיצד מקיימים את מצוות השמיטה. נעסוק הפעם בשיטת היראים - החוב לא נמחק בסוף השמיטה, אלא מבחינה ממונית יש חוב ומבחינה איסורית אסור לגבות את החוב. בנוסף נעסוק בנוסח הישן של היראים בעניין "לא ייגוש" ומה זה מלמד על מצוות השמיטה.

במהלך השיעור נברר מהי שמיטת כספים, מה מקורה וכיצד חז"ל מתייחסים אליה. כיצד מתבצעת שמיטת כספים וכיצד עוברים על הלאו של "לא יגוש"? ומה שיטת המרדכי בעניין הפקעתא דמלכא?

האם ישנה קדושה ליבול הגדל בקרקע גוי? האם ניתן למכור קרקעות לגוי? ולעבוד בהם? בשיעור נסקור את שיטת הרב קוק ביחס לשאלות אלו.

בשיעור הובאה שיטה אחרונה בראשונים בשאלת דאורייתא או דרבנן, שיטת הרז"ה, התולה את מצוות שביעית ביובל. וכן פסיקת ההלכה בזמן הזה ושיטת הרב קוק.

פסיקת הרמב"ם היא זו המקובלת כיום על כל האחרונים. נציג חידוש מעניין נוסף בשיטתו על התלות בין יובל, שמיטת קרקע ושמיטת כספים.

מה מקורה ותוקפה של שביעית בזמן הזה? אמנם למדנו שקדושת עזרה קיימת גם בימינו, ויש ראשונים שהבינו אחרת. ברמב"ם נראה שיש עוד תנאי לשביעית דאורייתא שאינו קיים כיום.

פי הירושלמי, בימי בית שני נהגו במצוות התלויות הארץ מדרבנן. כיצד דברי הירושלמי מסתדרים עם מחלוקת האמוראים בבבלי לגבי קדושה שנייה? ומה פסקו הראשונים בסוגיה?

האם בזמן הזה מצוות התלויות בארץ מדרבן או מדאורייתא? ושביעית? שאלות אלו תלויות במחלוקת לעניין קדושת הארץ בזמן הזה - קדושת הארץ מכיבוש עזרא.

מדוע אסור לזרוק פירות שביעית לאשפה? מה הבעיה בכך? ואם אסור לזורקם, מה יש לעשות? במהלך השיעור נדון בשאלות אלה כמו גם בשאלה מהי האכילה המותרת בפירות שביעית והאם מותר לאכול פירות שלא כדרך אכילתם הרגילה.

מה עושים הלכה למעשה עם שאריות של פירות הקדושים בקדושת שביעית? מה בנוגע לקליפות ולגרעינים? במהלך השיעור מתבררת שאלה זו תוך עיסוק בסוגי פירות וירקות עם דינים ייחודיים דוגמת קליפות תפוזים שמכינים מהם ריבה.

הכלל הוא שכל דבר שבני אדם רגילים לאכול (כמו קליפות מלפפון), חייבים בדין קדושת שביעית. גם בקליפות שלא אוכלים יש חלקים מהפרי, ולכן יש בהם קדושת שביעית. יש לשים לב שיש קליפות שהבהמות אוכלות ולא בני אדם, ולכן יכול להיות שיהיה להם קדושה לאכילת הבהמות.

מטרת קדושת הפירות היא אכילה, ולכן בפירות שביעית אסור להשתמש בהם לשימוש אחר. יש פרשנים שאפילו אומרים שיש מצווה לאכול את פירות השביעית. אך מה דינם של צמחים שלא נועדו לאכילה, כגון צמחים המפיקים מהם צבע? ומה פירוש הכלל "כל שהנאתו וביעורו שווים"? במהלך הפרק מתבררים עניינים אלו.

האם מותר להוציא עציץ מהבית לגינה? ומה באשר לקניית עציץ בחנות והבאתו מהחנות לבית דרך הרחוב? במהלך השיעור מתבררות שאלות אלו יחד עם דיון בדין גידולי מים בשמיטה.

מה מעמדו של עציץ המונח בתוך בית? האם ריצוף הבית נחשב כמחובר לקרקע וממילא העציץ גם כן נחשב כמחובר לאדמה או שמא ריצוף הבית הופך את העציץ לעציץ שאינו נקוב? ומה דינו של עציץ המונח בדירת קומות, כמה קומות מעל האדמה - האם גם אז ייחשב כמחובר לקרקע? במהלך השיעור מתבררות העמדות השונות בהלכה בעניין זה.

עציץ נקוב, לפי התורה, דינו כמחובר לאדמה. התורה אינה מתייחסת למקרה של עציץ שאינו נקוב. יש דעה שאומרת שעציץ שאינו נקוב דינו כקרקע משום גזירה שיתירו עציץ נקוב בגלל הדמיון בינהם. הרב אוירבעך גם כן אומר שאסור להקל בכך, אבל בעציץ שאינו נקוב שנמצא בבית מי שמקל לא מחמירים עליו.

השיעור דן בנושא נטיעה בשנת השמיטה מתחת לתקרה. התורה משמשת מצד אחד במונח ארץ, כלומר שאסור לנטוע באדמה, ומצד שני במונח שדה, דווקא בשדה ולא בבית. יש פרשנים שאומרים שבגלל שזה ספק, וכיום שמיטה מספק מותר לנטוע בבית, ויש מפרשים שהחמירו. החזון איש מקל בבית רגיל שזה לא דרך הזריעה. בבית שמיוחד לזריעה זה בעייתי. כיום בנוגע לחממות יש מחלוקת. יש פוסקים שאומרים שחממה זה כמו שדה. בנוגע לדין מצע מנותק מתחת לתקרה אין חולקים שדין זה מותר. על נושא זה הרב יעסוק בשיעור הבא.

במהלך השיעור הרב השלים את העיסוק בעקרון אוצר בית הדין דרך הדיון במחירם של פירות אלו ביחס לפירות בשנה רגילה והיסטוריית היישום של שיטה זו לאורך שנות ההתיישבות בארץ.

כפי שהתבאר בשיעור הקודם, ישנה ייחודיות דינית לפירות שביעית של אוצר בית דין, אך מדוע אכן ייחודיות זו קיימת? מה עומד ביסודו של דין זה והאם הוא נכון הלכה למעשה? במהלך השיעור מתבררות שאלות אלו.

מושג מוכר בענייני השמיטה הוא אוצר בית דין, אך מה פירושו של מושג זה? האם לפירות אוצר בית דין יש מעמד מיוחד ודינים ייחודיים מפירות שביעית רגילים? במהלך השיעור נידונות שאלות אלו ומהוות מבוא לנושא.

לעומת שיטת חכמי ספרד (בו עסקנו בשיעור הקודם), שיטת חכמי אשכנז שונה. במסכת שביעית המשנה אומרת שאסור ללקוט פירות ולמכור אותם בעצמך, אבל לבן שלך מותר למכור. מכאן יוצא שני פירושים בתוספות. פירוש אחד אומר שלך אסור ללקט מההפקר ולמכור, אבל לך מותר ללקט, ולבו שלך מותר למכור. כלומר, אם אדם קונה ממישהו אחר ומוכר, אין בכך שום איסור. גם מי שאסף כדי לאכול ומוכר את מה שנותר לו - אין בכך איסור. עם זאת, התוס' במסכת ע"ז מפרש שצורה אחרת. משמעות המילה סחורה היא שהאדם לוקח כמות של פירות ועושה מהמכירה שלהם עסק. כלומר הוא מוכר בכמויות וביוקר. עם זאת, אדם שקונה על מנת לאכול - מותר. הרמב"ם מתייחס בקצרה לנושא. אסור למכור כמויות גדולות, אבל כמויות קטנות אפשר. האם האיסור הוא על המוכר, או גם על הקונה? המבי"ט כותב בפירוש שהאיסור הוא על המוכר ולא על הלוקח. הלוקח לוקח לצרכי אכילה ולא לסחורה. החזו"א אומר שהאיסור גם על הקונה כי הוא משתתף בסחורה של המוכר.

הנושא העיקרי של השיעור הוא סחורה בפירות שביעית. האם מותר למכור פירות הפקר? המשנה במסכת שביעית אומרת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. במסכת עבודה זרה, הגמרא אומרת שאסור גם לפרוע חוב על ידי פירות שביעית. הרמב"ן מונה את איסור הסחורה בפירות השביעית בתור מצווה, בניגוד לרמב"ם. יש שלמדו מהרמב"ן שיש מצווה באכילה של פירות השביעית. הרמב"ן סובר שאיסור הסחורה נובע מחמת כך שהוא לא מקבל את התמורה באותו שווי הקדושה באכילה. הוא מחליף פירות שביעית במשהו שהוא לא נאכל. לפי זה יוצא שאם הוא יחליף עם משהו שאפשר לאכול (כמו פירות או אפילו כסף) הסחר יחול, וגם הפירות וגם התמורה קדושים בקדושת שביעית.

אם מבערים את הפירות לפני עונת הביעור, לא נעשה ביעור. אם לא מבערים בזמן, הפרי נאסר. כלומר, זמן ביעור הפירות הוא זמן מאוד ספציפי. על מנת שבעלי השדות לא יעברו על מצווה זו, הרב שלמה זלמן מציע שיפקירו את הפירות לפני זמן הביעור. כלומר, בתקופה שהיא ספק אם היא תקופת הביעור, צריך להפקיר את הפירות כל יום מחדש. הרב מרדכי אליהו סובר שיפקיר את הפירות בתחילת התקופה, ויכניס את הפירות לבית על מנת לא לזכות בהם. ספר החרדים מדייק מדברי הרמב"ם שאם אדם לא ביער פרי שלא על מנת לאכול את הפרי, הפרי מותר באכילה לאחר עונת הביעור. המשנה אחרונה מדייק מהמשנה שאם הפרי עבר בעלות, לא צריך לבער את הפרי.

זמן הביעור הוא כאשר לא נותרו פירות על העצים בשדה. חז"ל מגדירים את זמן הביעור לכמה פירות. לדוגמא הביעור של הענבים הוא בפסח של השנה השמינית. בירקות, הירק נשאר תמיד עד שקוטפים, אז מתי הביעור בירקות אם בכלל יש? בתוספתא כתוב שלא מתחשבים בירקות שגדלו בבית השלחין. כלומר ירקות לא כלים מן השדה בגלל שאנחנו משקים אותם. בצורה טבעית הם היו אמורים להתכלות. דין ביעור הוא לגבי הפירות שכלים מן החיה. מה לגבי פירות שחיות לא יכולים להשיג בכלל כמו שדה עם גדר?

הרב בשיעור זה עוסק בפסק ההלכה של ביעור פירות שביעית (הנושא בו הרב עסק בשיעור הקודם). האם ההלכה כשיטת הרמב"ם שאמר שביעור הפירות זה ממש ביעור, או שההלכה כהרמב"ן שאמר שהביעור הוא הפקרת הפירות? המהר"י קורקוס כותב שלשיטת הרמב"ן הביעור מאוד נח. לא צריך ממש להבעיר את הפירות. מספיק להפקיר. לכן, המהר"י קורקוס אומר שבגלל שיש היום עוני ניתן לסמוך על שיטת הרמב"ן, ולא ממש להבעיר. המהר"י קורקוס מסביר איך אפשר להפקיר מבלי שיהיה הפסד כספי לחקלאי. בשיטה זו נוקט גם המהר"ם בן חביב, וכן ר' יוסף קארו. לעומת זאת, החיי אדם סובר כשיטת הרמב"ם. צריך ממש לכלות את הפירות. בצורה זו, מקיימים את המצווה בצורה המהודרת ביותר. בכל זאת, בשעת הדחק אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ן. הרב קוק בכל זאת נוקט בשיטת הרמב"ן.

הרב בשיעור מביא את המקור לביעור פירות השביעית, ואת דרשת חז"ל "כלה מן השדה - כלה מן הבית". הרב מביא את שיטת הרמב"ם שמסביר פירושו של הביעור הוא לכלות את הפירות. יש שני דרכים לעשות ביעור. צורה אחת היא לשרוף את הפירות ממש, וצורה שנייה היא לאכול את הפירות ולחלק אותם לאחרים שיאכלו. הרב מסביר שהרמב"ן לעומת זאת אינו מסביר שביעור הוא לכלות את הפירות, אלא להפקיר את הפירות. הרב מסביר ששורש המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן היא בגרסה במשנה.

"את ענבי נזיריך וספיח קצירך" - ספיח אלו הדברים שצמחו מאליהם בשנת השמיטה. בספרי ישנה מחלוקת תנאים האם הספיחים אסורים מן התורה או מדברי סופרים. להלכה נפסקה שספיחים מותרים מן התורה, אבל אסור מחכמים. הרמב''ן בפירושו לתורה מסביר שהחשד שיזרעו ויגידו שזה ספיחים. כך גם פוסק הרמב''ם בהלכות שביעית, אך הוא מסייג פירות שגדלו על העצים בהם אין חשש לכך, ועוד מוציא מן הכלל את העשבים שבני אדם אינם רגילים לזרוע. עוד נראה שאיסור ספיחין הוא גם אחד מהתקדימים העולים לשיטת הסוברים לאיסור יבול מהיתר מכירה.

ראינו שלוש שיטות בראשונים לגבי שימוש בפירות שלא הופקרו בשביעית. נראה את הדין הלכה למעשה. הר''י קורקוס כותב שההלכה לפי הדעה המקילה, שהפירות מותרים באכילה וכן זו דעת הרמב''ם. בספר "כפות תמרים" ישנה ראיה שיהודים היו קונים תוצרת מנכרים שהיו בארץ ולא הפקירו את השדות בשביעית, ומנהג יהודי ארץ ישראל מעיד שפירות אלו מותרים באכילה. ערוך השולחן סוקר את השיטות ואומר שלא מוחים בידי המקילים. הרב טוקצ'ינסקי מכריע כדעת רב הפוסקים המתירים. תלמידי החזו''א התלבטו בדבר בשל דברים שנראו לכאורה סותרים בשני מקומות שונים בכתביו. נראה שלבסוף אף בשיטת החזו''א להקל בדין "שמור". ה"מנחת יצחק" כתב שמנהג ירושלים להחמיר וכן מופיע בדברי הגר''א וייס.

בפרק זה נדון בדין "שמור" - אדם שאינו שומר תורה ומצוות שרוצה להביא לי מפירותיו שגדלו בשנה השביעית, האם מותר לי להנות מהם או לא? הספרא דן במקור שהתורה אומרת לא לבצור ולקצור, ומביא שתי דרשות בנוגע לדין זה, בהם אנו רואים שניתן לאכול רק מן המופקר ולא מן הנשמר. הראשונים בניסיון להבין דרשות אלו, הביאו את הגמרא ביבמות בה מסופר על עכו''ם שהיה מוכר פירות בשוק, ובניסיון להשביח את פירותיו היה אומר שאלו פירות מפרדס שמור ומגודר. נראה את מחלוקת רש''י ותוספות האם פירות "שמורים" מותרים באכילה או לא, וכן את מחלוקת גדולי ישראל האחרונים בדעת תוספות האם האיסור באכילה כולל גם איסור הנאה?

ראינו שכאשר התורה אמרה שלא קוצרים ובוצרים, ברור שבוצרים וקוצרים כי שבת הארץ היא לאוכלה. כאשר אתה בוצר בשביעית אתה עושה זאת בתור צרכן, ולא בתור עובד. ואם כן אנו נצרכים להבין כיצד אוספים פירות בשביעית. נראה את שיטת המנחת חינוך עיקר האיסור מן התורה הוא לבצור כדרך הבוצרים, ונבין דרך מקרה המתואר בתוספתא שבצירה כדרך הבוצרים אמורה בשדה הפרטי של אדם, ובדברי הרב ישראלי זצ''ל נראה שכאשר האיסוף הוא עבור ישראל כולו הדבר אפשרי. הלכה למעשה - אדם ואף בעל שדה, יכול לאסוף כמות קטנה של יבול בדרך שינוי הנדרשת עבור בני ביתו לאכול לשבוע.

התורה אומרת לנו שמה שצומח בשנה השביעית אסור לאסוף ואסור לאכול, ואם כן נשאלת השאלה מה קורה ליבול - איך הוא נאסף? ויותר מזה, אם לא ניתן לאסוף מה משמעותו של ההפקר עליו דנו בשיעורים הקודמים? בשיעור זה הובאו שיטת הגר''א אותה למד מתוך הספרא ומהמשנה, שאומר שניתן לבצור מה שנקצר בצורה לא מקצועית, ותגובת הרב קוק על שיטתו שאומר שלא ניתן לבצור אלא מה שרק נתלש. עיקר העיסוק בשיעור היה בשיטת הרמב''ם בספר המצוות ובהלכות שמיטה ויובל, המסביר שדרישת התורה היא לא לקצור כבכל שנה ואם כן ישנם דרכים דרכם ניתן לאכול מפירות השדה בשנת השמיטה.

נמשיך ונרחיב על המחלוקת שהזכרנו בשיעור הקודם - האם הפקרת פירות שביעית היא אקטיבית או מתרחשת מאליה. אחת מההשלכות היא במקרה שאדם ייקח פירות של חקלאי שלא הפקיר אותם. הלכה למעשה: הפירות יהיו הפקר אף על פי שבעליהם לא הפקירו אותם. אולם, אסור להיכנס לשדה כאשר הבעלים אינו נותן את רשותו. הרב פירט מספר הנחיות מעשיות לשמירה על הגינה הפרטית בשנת השמיטה.

התורה מצווה אותנו "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ונחלקו הפרשנים בהסבר המושג 'שמיטה' אשר מצביע על הנקודה המשמעותית בשנת השמיטה. נעסוק בשיטת הרמב"ם, שמונה בספר המצוות את המצווה לשמוט את יבול השביעית. אדם שינהג מנהג בעלות - גידור שדהו או איסוף הפירות לביתו - יבטל מצוות עשה. מותר לבעל השדה לקחת רק מעט פירות לצריכה הביתית שלו כאחד האדם. חז"ל אפשרו לאדם לא לפרוץ גדר שהייתה לו מסביב לשדהו, אך אסור לו לבנות אותה בשמיטה. ישנה מחלוקת גדולה היוצאת מכאן - האם הפירות מופקרים מאליהם, או שההפקר תלוי בפעולת האדם?

מי חייב במצוות שביתה - האדם היהודי או שמא הקרקע? מה הדין במצב בו פועלים נוכרים עובדים באדמה? מתוך דברי הרמב"ם, מובן שאיסורי המלאכה מוטלים על האדם, ואילו מצוות העשה לשבות מוטלת על הקרקע. לפי כך, לכאורה יש למנוע מנוכרים לעבוד כל חלק מאדמת ארץ ישראל - ודבר זה נראה מופרז. הרב קוק סבור שביטול מצוות עשה הוא רק כאשר יהודי עובד בקרקע.

מלבד איסורי המלאכה בשמיטה, ישנה מצווה מיוחדת - השביתה בשנה זו. נעסוק בשאלה מה כוללת המצווה. מצווה דומה קיימת בשבת, היא מוסיפה מעבר לל"ט המלאכות האסורות ודואגת לכך שהאדם ישבות וינוח בשבת. כן הוא בשמיטה, אדם יכול להימנע מהמלאכות האסורות ולעבוד כל השנה. לשם כך אומרת התורה שיש לשבות - ומוסיפה מימד חדש של מנוחה.

מתוך איסור חרישה, אסרו רבנן פעולות רבות שאינן חרישה ממש, למשל כאלו שמכשירות ומיטיבות את הקרקע לזריעה כגון זיבול ויישור הקרקע. אף פעולות שאין מטרתן לשפר את הקרקע נאסרו משום מראית עין. הרמב״ם מונה את פעולות רבות כאלו בהלכות שמיטה. הרב פירט את ההלכות השונות לגבי ניכוש עשבים, פינוי פסולת בניין, מילוי אדמת גן וחפירת תעלה לצינור.

בתורה לא מפורש שנאסרה חרישה בשביעית. האם ייתכן שמלאכה מרכזית כזאת אינה אסורה? מדברי הרמב״ם משמע שאכן כך. הדברים אינם פשוטים, כיוון שבמשנה ישנה מחלוקת תנאים לגבי מקור הדין האוסר חרישה בתוספת שביעית. בין אם לומדים מפסוק או מ'הלכה למשה מסיני', התנאים סבורים שהחרישה אסורה בשנת השמיטה. אם כן כיצד פסק הרמב״ם שחרישה אינה אסורה? הרדב"ז מסביר שסוג החרישה עליה דיבר הרמב"ם היא כזו שנעשית לפני הזריעה, והיא אינה אסורה מהתורה. חרישה נוספת, נעשית לאחר הזריעה ומכניסה את הזרעים לאדמה, זו למעשה זריעה והיא זו שאסרה התורה. ישנה גם חרישה סביב אילנות שמועילה לגידול העצים והיא מעין תולדת זמירה שעליה יש הלכה למשה מסיני. רבים מהראשונים וכן מורי ההוראה פסקו שכל חרישה אסורה. הרב קוק כתב שבשעת הדחק ובהפסד גדול אפשר לסמוך על שיטת הרמב"ם ולחרוש כדי שלא ימותו עצים.

בניגוד לשיטת הרב קוק, רבים מן הפוסקים סברו שגם פעולה שנועדה לשמר את פירות האילן מותרת. הרב טוקצ'ינסקי מסביר ששמירה על פרי היא בעצם השבחה, כיוון שהיא מנוגדת לטבעו של העולם הכולל תקלות להפרעות לצמיחת הפירות. ומה שקרוי 'אוקמי' הוא הסרת נזק מיוחד ובלתי רגיל. ה'חזון איש' מבין מדברי הרמב״ם שמותר להגן על הפירות, אך לא להשביח את העץ. הלכה למעשה: התקבלה ההבחנה בין אוקמי לאברויי וזוהי ההנחייה לחקלאים בשנת השמיטה. בגינה הביתית יש להשקות מעט פחות מהכמות הרגילה בכל השנים.

אף על פי שתולדות מלאכות אסורות לחלוטין מדרבנן, הגמרא מבחינה בין שני סוגי פעולות: פעולה להבראת והשבחת האילן שאסורה, לעומת פעולה לשימור האילן שמותרת. אולם, הרמב״ם אוסר אף פעולות שימור כגון הגנה מפני מזיקים. פאת השולחן מסביר שהרמבם פסק זאת לפי התלמוד הירושלמי ולא קיבל את ההבחנה שבבבלי. מתוך הלכה אחרת בה הרמב״ם הבחין בין אוקמי לאברויי, הרב קוק מדייק שמותר לשמור על גוף העץ כדי שלא ימות, ואסור להגן על הפירות. שיטת הרב קוק קיצונית בעניין זה, בשיעור הבא יוצגו השיטות החולקות עליו.

הראשונים נחלקו בגדרי איסור זמירה בשנת השמיטה, והאחרונים בעקבותיהם הבחינו בין פעולות גיזום שונות, להן מטרות שונות. הרב השלים את השיעור בדבריו של הרש"ר הירש על ההבדל בין השבת לשמיטה, וההשלכה של כך על שאלת איסור התולדות בשמיטה.

האם נאסרו בשמיטה רק אבות המלאכה או גם תולדותיהן? כמה מצוות מנה הרמב"ם בשמיטה מדאורייתא וכמה מדרבנן? פתיחה לסדרת שיעורי השמיטה, שתעסוק ביסודות השמיטה ויישומם להלכה למעשה.